חקירת סיבות מוות 

לא אחת שומעים באמצעי התקשורת על חקירת נסיבות מותו של בר מינן בשל חשד שהמוות נגרם בשל עבירה או עבירות, גם אם אין בשלב זה חשודים אפשריים בביצוע המעשה.

כיצד במציאות מתנהל הענין ומהו הבסיס החוקי לכך?

הבסיס החוקי הוא חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 כאשר סעיף 19 לחוק מתייחס לשאלה מי זכאי לבקש חקירת מוות וזו לשונו:מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם כתוצאה מעבירה וכן מת אדם בהיותו נתון המעצר או מאסר,או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעונין לבקש מאת שופט בית משפט שלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה, (להלן:שופט חוקר) לחקור את סיבת המוות.בסעיף זה אדם מעונין מוגדר כבן זוגו של המת, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו.

מטרת החוק טמונה בהסדר של פיקוח שיפוטי אשר דורש חקירה לא רק שתקבע את הסיבה הרפואית קלינית למוות אלא גם את הגורם מבחינה עניינית.

סיבת המוות כוללת את גילוי זהות הממית וכן מענה לשאלות מי המת, מתי מת כיצד והיכן נגרם המוות, אם יש חשש שהמוות נגרם במעשה עבירה-מי החשוד בביצועה והאם הוא ניתן לזיהוי או גילוי.

בפועל, לרוב, הבקשה מוגשת לבית המשפט על ידי המשטרה כאשר יש מקרים בהם הבקשה מוגשת על ידי אדם מעונין והיא נתמכת בראיות לכאורה לפיהן יש חשש כי המוות נגרם בשל עבירה. בדרך כלל הבקשה מתקבלת כאשר מלאכת הנתיחה מוטלת על המשטרה והמפקח הפורמאלי על החקירה הוא השופט אליו הוגשה הבקשה.

קיימים מקרים בהם מוגשת התנגדות לבקשה לחקור סיבת מוות בעיקר מטעם משפחת המנוח ממניעים דתיים. במצב זה תהליך החקירה מסתפק בחלופות לניתוח כמו בדיקות חיצוניות או בדיקות שיקוף שונות. יחד עם זאת ישנם מקרים בהם מתבצעת נתיחה באישורו של שופט חוקר סיבות מוות חרף התנגדות המשפחה או צד מעונין אחר.

יש גם בסמכותו של אותו שופט להורות על הוצאת הגוויה מקברה במקרה שלא נבדקה טרם לכן או כאשר התעוררו שאלות במהלך החקירה שהמענה להן יכול להינתן רק לאחר ניתוחה. חשוב לציין כי מקרי מוות המתרחשים במוסדות סגורים ללא קשר לסיבתם, נחקרים כענין של חובה.

המסקנה הסופית המנומקת של השופט החוקר לאחר שמובא לעיונו תיק החקירה עם סיומה, יכולה לקבוע כי אין בראיות אשר נאספו על מנת לקבוע את סיבת המוות או שהראיות מצביעות על כך שהמוות היה מוות טבעי או כי אין חשש שהמוות נגרם בשל דבר עבירה. לעיתים אין ראיות בדבר זהות הממית או יש ראיות המכילות אשמה לכאורה והשופט ממליץ על הגשת כתב אישום בענין.הגשת כתב האישום בענין נתונה לשיקול דעתה של התביעה (הפרקליטות) בהתאם לראיות.

לענין חיילים, חוק זה לא יחול על חקירת מותו של חייל אלא אם הודיע הפרקליט הראשי הצבאי לאדם המעונין אשר ביקש את החקירה כי אין לצבא ענין בעריכת החקירה או אם תוך 30 יום מיום הגשת הבקשה לפרקליט הצבאי הראשי, לא הוחלט על מינוי שופט חוקר (בג"צ 224/73 הראל נגד השופט גלעדי). השופט יחקור את סיבת המוות ורשאי הוא לעשות כן בפומבי או בדלתיים סגורות.